הלוטוס שבבוץ, הפניקס מאפר ותשעה באב

בטח שמעתם על הפניקס, הציפור המיתולוגית שקמה לתחייה מתוך האפר של עצמה. זהו דימוי עוצמתי של התחדשות וצמיחה, אבל בואו נדבר תכל'ס – רובנו לא באמת נשרפים כליל. בחיים האמיתיים, המשברים שלנו נראים קצת אחרת. הם לא תמיד דרמטיים כמו שריפת ענק, לפעמים הם יותר כמו בוץ טובעני, סמיך ושואב, שנדמה לפעמים שאין ממנו מוצא. ופה נכנס לתמונה דימוי אחר: הלוטוס.

הלוטוס, כמו ההתפתחות שלנו, צומח מתוך הבוץ. הוא לא מתכחש ללכלוך ולא מנסה לסלק אותו. להפך, הוא משתמש בו! הבוץ הוא הקרקע הפורייה שלו, המקום שממנו הוא שואב את הכוח לפרוח. לצד ההזנה מהבוץ, כשהוא פורח, הוא נקי וטהור.

גם לבני אדם יש כוח לצמוח מתוך הקשיים הכי עמוקים. יש בנו את התשתית שמאפשרת להתמיר את הבוץ של חיינו לפרח של יופי וחוכמה.

בבודהיזם, הבוץ הוא למעשה הכאבים שיש בחיים של האדם, ה'דוקהה', ותהליך הצמיחה הוא שחרור הסבל שמוצמד לכאב. בדרך שהציג הבודהה, אנחנו לומדים לשחרר אחיזה מכל מיני דברים, לקבל את הכאבים שלנו ולהשתמש בהם כמנוף לצמיחה.

תשעה באב הוא יום של אבל, ושל התמודדות עם משבר קולקטיבי. במקום להתעלם מהכאב או להילחם בו, אנחנו מפנים יום שלם שמוקדש להכרה בכאבים כדוגמת שנאת אחים ואובדן. מתוך ההכרה הזאת, אנחנו יכולים להתחיל לשאול את עצמנו איך היינו רוצים להיות, ולהתחיל לצמוח לכיוון הזה. ממש כמו שהלוטוס צומח מתוך הבוץ.

העברית, כשפה עתיקה וחכמה, אפילו רומזת לנו על הקשר שבין משברים לצמיחה. אם נשחק קצת עם אותיות המילה משבר, נקבל את המילה מבשר. זה לא מקרי מאחר שבמשבר יש בשורה. בשורה של הזדמנות להתפתחות, וגילוי עצמי מחודש. זה לא אומר שהמשבר קל או נעים, זה רחוק מזה. אבל זה כן אומר שהוא יכול להיות פתח לצמיחה שלא הייתה מתאפשרת בלעדיו.

אז בצאת תשעה באב הזה, במקום לשקוע באבל, בואו ננסה לראות בו גם את הפוטנציאל. בואו נהיה כמו הפניקס שבדיוק מבינה שהיא צריכה להישרף כדי להתחדש, או כמו הלוטוס, שמבין שהבוץ הוא לא סוף הדרך, אלא רק תחילתו של מסע אל הפריחה.