ריק רובין, אחד ממפיקי המוזיקה הגדולים, אמר פעם שאמן אמיתי לא מתחיל מהשאלה “מה אנשים יאהבו?” הוא מתחיל מהשאלה: “מה אני אוהב?” ברגע שהיצירה נוצרת כדי לרַצות מישהו אחר, היא מפסיקה להיות יצירה, והופכת להיות מופע שעשועים. אותו עיקרון חי בפחד קהל. כשאנחנו עומדים מול אנשים והפחד מציף, אנחנו לרוב לא פוחדים מהקהל עצמו, אלא מהשיפוט שאנחנו מניחים שמתרחש אצל מי שמסתכל עלינו. כלומר, מה שמפעיל את החרדה הוא לא הקהל עצמו, אלא הניסיון לשלוט באיך שהוא תופס אותנו: איך אני נשמע? איך אני נראה? הא

סיפור מיקרה לפני כמה חודשים הגיע אלי לקליניקה סטודנט שרצה ללמוד להתמודד עם חרדת בחינות. במפגש הראשון שלנו שאלתי איך הוא הרגיש במהלך מבחן...

בשביל לבנות חוסן נפשי צריך להתאמן חוסן נפשי לא יכול להתהוות במחוזות של שמחה ושלווה תמידית, אלא במקומות שבהם חווים תחושות לא נעימות כמו...

הקדמה רוב הקוראים שלי כבר מכירים ממאמרים קודמים את גישת בחירת הסיפורים. לפי גישה זו, האופן שבו אנחנו בוחרים לדבר עם עצמינו, משפיע על...