ריק רובין, אחד ממפיקי המוזיקה הגדולים, אמר פעם שאמן אמיתי לא מתחיל מהשאלה “מה אנשים יאהבו?” הוא מתחיל מהשאלה: “מה אני אוהב?” ברגע שהיצירה נוצרת כדי לרַצות מישהו אחר, היא מפסיקה להיות יצירה, והופכת להיות מופע שעשועים. אותו עיקרון חי בפחד קהל. כשאנחנו עומדים מול אנשים והפחד מציף, אנחנו לרוב לא פוחדים מהקהל עצמו, אלא מהשיפוט שאנחנו מניחים שמתרחש אצל מי שמסתכל עלינו. כלומר, מה שמפעיל את החרדה הוא לא הקהל עצמו, אלא הניסיון לשלוט באיך שהוא תופס אותנו: איך אני נשמע? איך אני נראה? הא

אנחנו לא באמת פוגשים את המציאות כמו שהיא. מה שנראה לנו "עכשיו", עובר דרך שכבות צבע שנצברו עם השנים – חוויות, זיכרונות, כאבים ושמחות. אפשר...

כשאנחנו פוגשים קושי, האינסטינקט הטבעי הוא להתקשח. להיאחז חזק בעמדה, במחשבה, באופן שבו “הדברים אמורים להיות”. אנחנו מאמינים שהמשמעות של...

אנחנו נוטים להאמין שאם רק נחשוב עוד קצת, נדאג עוד קצת, ננתח, נבחן, ננסה לתכנן כל צעד – נוכל לשלוט בתוצאה. החשיבה הזו משרה תחושת ביטחון...