בשנות ה־70 ערך הפסיכולוג רוברט קלק ניסוי שהפך לאחד המפורסמים בפסיכולוגיה החברתית. המשתתפים הגיעו למעבדה, ועל פניהם צוירה באמצעות איפור צלקת בולטת. הם התבקשו להביט במראה ולהתרשם מהמראה החדש שלהם. לאחר מכן שלחו אותם לשוחח עם אנשים אחרים. כשהם חזרו מהמפגשים, רבים מהם דיווחו שהרגישו שאנשים הסתכלו עליהם אחרת, היו שיפוטיים ופחות נעימים כלפיהם או הגיבו לצלקת שלהם במבטים עוינים. עד פה הכל ברור והגיוני. אבל מה אם אני אגיד לכם שלא הייתה שום צלקת? אחרי שהנבדקים ראו את הצלקת במראה ורגע לפני שיצאו לשוחח...

יש רגעים שבהם נדמה שהגוף והנפש הם שני עולמות נפרדים. אבל אם מקשיבים לעומק, מגלים שהם בעצם עובדים כמו צוות מתואם היטב. אפשר לראות את זה דרך הדמיון בין המערכת החיסונית למערכת הרגשית. שתיהן מתפקדות כמו שומרות סף. הן שואלות כל הזמן שאלה אחת פשוטה: האם זה מזין אותי או פוגע בי? המערכת הרגשית נולדה מתוך שני חוקים קדומים מאוד: 1. זכור איפה יש מזון. 2. זכור איפה יש סכנה. לא בהכרח בסדר הזה... כשהאדם הקדמון מצא עץ בננות בשל, הגוף שלו התמלא תחושה נעימה. הנעימות קידמה מוטיבציה לזכור לחזור לשם, בשביל להזין...

ריק רובין, אחד ממפיקי המוזיקה הגדולים, אמר פעם שאמן אמיתי לא מתחיל מהשאלה “מה אנשים יאהבו?” הוא מתחיל מהשאלה: “מה אני אוהב?” ברגע שהיצירה נוצרת כדי לרַצות מישהו אחר, היא מפסיקה להיות יצירה, והופכת להיות מופע שעשועים. אותו עיקרון חי בפחד קהל. כשאנחנו עומדים מול אנשים והפחד מציף, אנחנו לרוב לא פוחדים מהקהל עצמו, אלא מהשיפוט שאנחנו מניחים שמתרחש אצל מי שמסתכל עלינו. כלומר, מה שמפעיל את החרדה הוא לא הקהל עצמו, אלא הניסיון לשלוט באיך שהוא תופס אותנו: איך אני נשמע? איך אני נראה? האם רואים שאני...