מחקרים ישנים שניסו להתמקד בביטחון עצמי נתקלו בבעיה חוזרת: החוקרים הבינו שהביטחון העצמי של האדם משתנה כתלות בתנאים ובדרישות של הסביבה. למשל יוסי (שם בדוי) עשוי לחוש ביטחון עצמי גבוה אם הוא נדרש להרצות מול החברים שלו לכיתה על פסיכולוגיה. אך הביטחון העצמי של יוסי עשוי להיפגע משינויים בדרישות הסביבה- למשל לדבר מול אותם אנשים על פיזיקה, או משינויים בתנאי הסביבה- למשל אם יידרש לערוך את אותה הרצאה על פסיכולוגיה מול קהל שאינו מכיר.
הפתרון לפלונטר- מסוגלות עצמית
לפי הפסיכולוג אלברט בנדורה ז"ל, מסוגלות עצמית מתייחסת לאמונה של האדם ביכולתו לבצע משימה מסוימת, בתנאים מסוימים, של סביבות מסוימות. אדם שחש במסוגלות עצמית גבוהה כלפי המשימה, יחווה השפעה חיובית יותר של הלחץ על טיב הביצוע, וישקיע יותר מאמצים על מנת להשיג תוצאה מספקת.
המקורות למסוגלות
בנדורה מנה ארבעה מקורות שמשפיעים על המסוגלות העצמית: • ניסיון העבר- מספר החוויות החיוביות והשליליות שהאדם צבר בביצוע. • שכנוע מילולי- מילות עידוד הנוגעות ליכולות הביצוע. • צפייה באחר- למידה מאדם אחר שמהווה מודל לחיקוי. • עוררות פיזיולוגית- רמת תגובת הלחץ של האדם בעת הביצוע.
הפן הפרקטי
תרשו לי להתמקד כרגע בשני המקורות הראשונים- ניסיון העבר ושכנוע מילולי. משמעות המוקדים האלה היא שככל שיהיה לי יותר ניסיון חיובי במשימה מסוימת, המסוגלות שלי תגבר, בהנחה שאני מאמינים שהצלחתי בכוחות עצמי, ולא בזכות הגורל המסתורי והנשגב.
אז איך אפשר להעלות מסוגלות עצמית?
אם היתה נוסחה מתמטית למסוגלות עצמית (ואין באמת כזאת!) היא היתה התנסות טובה, כפול זמן, בתנאי שיש לנו סיפורים מיטיבים. כלומר, לא מספיק לצבור חוויות טובות באשר לביצוע. אנחנו צריכים לפרש את החוויות הללו באופן שיעזור לנו להפיק ממנה מסוגלות עצמית. למשל, "הצלחתי במשימה כי התאמנתי מספיק".
כמו שאני תמיד אומר: בסופו של דבר, זה לא בחוויה עצמה, אלא בתגובה שלנו לחוויה.

Comments