כשסרגיי וייסבורג, המאמן של ארטיום דולגופיאט, נשאל מה כל כך מיוחד בארטיום, הוא ענה :"כל התחרות כאן זו מלחמה מנטלית. מי שיותר חזק באופי מנצח. כנראה שארטיום חזק."
ככה זה כשאימונים של 4 (או 5) שנים מתנקזים לדקה אחת מכריעה על הקרקע, בזמן שמדינה שלמה יושבת לך על הגב.
ואם דיברנו כבר על לחץ עודף, יש גם כמובן תקשורת ללא מעצורים עם ספוילרים דוגמת "צפו בארטיום ביום ראשון בדרך למדליה" (לא נגעתי...). וזה כמובן עוד לפני שהזכרתי נשיא, וראש ממשלה שממתינים ליד הפלאפון בקוצר רוח, בלי עין הרע.
אז ארטיום כנראה חזק מנטלית, כמו שהמאמן שלו מדווח. אבל מה זה אומר? זה אומר שהוא למד להתייחס ולהגיב לעצמו בצורה יעילה, ולווסת את העולם העולם הפנימי שלו גם כשהעולם החיצוני גועש.
היה אפשר לראות את זה עוד בחימום לתחרות, כשארטיום נמצא מבצע פעילות רגועה, על גבול המדיטטיבית, במטרה להיכנס למצב תודעתי-גופני אופטימלי לביצוע. לאחר מכן, במהלך התרגיל זה ניכר ביכולת שלו להשתמש בנשימה שלו על מנת לשמור על פוקוס, גם לאחר טעות טכנית.
לבסוף, החוסן המנטלי של ארטיום הורגש בדרך שבה הוא מדבר לעצמו, וזה השתקף בראיונות שנתן לתקשורת ובאכזבה שלו (ושל אבא שלו) מהתרגיל שביצע. כל אלה הראו שארטיום היה מרוכז בביצוע שלו ביחס לעצמו, ובמנותק מרעשי רקע. כל מחשבותיו ורגשותיו היו ממוקדים בלהוציא את הביצוע הכי טוב שהוא יכול, והגוף כבר עשה את שלו. המדליה היא "רק" תוצר לוואי.
Comments