top of page
חיפוש

איך כדאי לדבר עם עצמי בזמן לחץ


הקדמה

רוב הקוראים שלי כבר מכירים ממאמרים קודמים את גישת בחירת הסיפורים. לפי גישה זו, האופן שבו אנחנו בוחרים לדבר עם עצמינו, משפיע על התגובות הרגשיות שלנו, ואלה משפיעות על התפקוד שלנו במצבים שונים (ראו מאמר "רוח הגישה שלי"). במאמר הנוכחי אציג בפניכם שלושה סיפורים גרועים, שאנחנו בוחרים לספר לעצמינו בזמן לחץ, ואיך ניתן להשתפר בזה.


הלחץ ההכרחי והלחץ המתווסף

בני אדם חווים לחץ משני סוגים עיקריים: לחץ הכרחי, ולחץ מתווסף. לחץ הכרחי הוא לחץ טבעי, שנלווה למצבים בעלי חשיבות, שבהם תהיה השפעה לאיכות התפקוד שלנו- תפקוד יעיל יוביל לתוצאה רצויה, ותפקוד לקוי יוביל לתוצאה "גרועה". למשל: ג'ודאי לפני תחרות, סטודנט לפני מבחן, סטארטאפיסט לפני פרזנטציה, עו"ד לפני משפט, ועוד. לחץ מתווסף נוצר כאשר אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים לא יעילים, שקשורים למצב מעורר לחץ.


הסיפור: "אסור לי להיכשל"

זה הוא אחד הסיפורים הנפוצים שאנחנו בוחרים לפני סיטואציה מעוררת לחץ. כשאנחנו מאמינים לסיפור הזה, אנחנו מוסיפים לעצמנו לחץ לא הכרחי. בשביל להפחית את הלחץ הלא הכרחי, אנחנו צריכים להסכים לעצמנו להיכשל. אבל זה כמובן לא פשוט. מה שעשוי לעזור הוא ההכרה בכך שהתסריט הגרוע ביותר הוא שהכישלון עשוי להביא איתו אפשרות להתחיל מחדש עם יותר מידע.


הסיפור: "אמאל'ה! אני בלחץ!"

המחקר מראה שלחץ כשלעצמו לא אמור לפגוע בביצוע. התגובה שלנו ללחץ היא זו שפוגעת בו. במחקר הקלאסי של יארקס ודודסון, הלחץ שיפר את הביצועים של העכברים במבוך, עד שהוא הגיע למפלס מסוים שאחריו הוספת לחץ גרעה מהביצועים שלהם (עקומת פעמון).


אנחנו יכולים לשפר את הביצועים שלנו באמצעות הלחץ, ובעזרת בחירת תגובות מיטיבות ללחץ. הסיפור "אמאל'ה אני בלחץ" מביא איתו בהלה שמוסיפה לנו לחץ לא הכרחי. תוספת הלחץ הלא הכרחית, עלולה להרים את המפלס למקום שבו הביצועים שלנו נפגעים, כמו שקרה עם העכברים של יארקס ודודסון.


סיפור יעיל יותר בתגובה ללחץ עשוי להיות: "אה, הינה לחץ", או "יופי שהלחץ בא, כי זה יכול לשפר את הביצוע שלי". כשאנחנו מארחים את הלחץ ולא נבהלים ממנו, יש לנו את היכולת לגייס אותו לטובתנו, ולהסתייע בו להפעלת הגוף ביעילות.


הסיפור: "מה יקרה אם..."

מי מאתנו לא מכיר את ה"סרטים" שרצים לנו בתודעה, רגע לפני אירוע משמעותי וחשוב, כמו מבחן כלשהו, ראיון קבלה, הופעה או הרצאה (וכד').


אנחנו יושבים בחדר ההמתנה, מחכים שהמראיין (או מי שזה לא יהיה) יקראו לנו, וכל מה שרץ לנו בראש זה "מה יקרה אם אפשל". אנחנו מריצים תרחישים של מקרים ותגובות, שלרוב אינם בשליטתנו, ומוסיפים לעצמינו לחץ לא הכרחי.


אף מהנדס עוד לא הצליח להמציא מכונה שעושה סימולציות יותר מוחשיות מהמוח האנושי. לפני אירועים משמעותיים, המוח מקרין תרחישים גרועים בצורה כל כך טובה, שהוא בעצמו מתקשה להבחין בין המחשבות האלה למציאות. כלומר, המוח מייצר תגובת לחץ לתרחישים הדמיוניים הללו, כאילו הם קורים במציאות. אנחנו חושבים על זה שנפשל בהופעה, או שלא נצליח בראיון או בתחרות, והדופק עולה, הנשימה מתגברת, אנחנו מזיעים וכו'.


זה אומר שאנחנו מייצרים תגובת לחץ, באמצעות המחשבות בלבד. העניין הוא שאפשר גם לייצר תגובות נוספות באמצעות המחשבות בלבד. אם רק נשים לב שהמוח נודד לתרחישים, ולצד הידיעה שזה נעשה בשביל להגן עלינו (כמו כל הפונקציות של המוח), נחזיר בעדינות את הקשב שלנו לחוויה במציאות הפיזית העכשווית, נוכל להיות יותר טובים עם עצמנו ולעצמנו.


כשהקשב שלנו נמצא בהווה, אנחנו מסוגלים להתמקד בפעולות שבשליטתנו, אותן אפשר לבצע עכשיו בשביל להכין את הגוף לאתגר.









40 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page